<h1>רי"ץ גיאת הלכ' קידוש</h1>
<h2>דף נ:</h2>
תנא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובמוצאי ימים טובים ובכל מקום שיש נדנוד עברה לאיתויי תענית צבור אינו רואה סימן ברכה, סימן ברכה הוא דלא חזי הא שמותי לא משמתינן ליה. וערבי פסחים בזמן הזה כערבי ימים טובים ובזמן שבית המקדש קיים עושין מלאכה עד חצות במקום שנהגו אבל מחצות ולמעלה אין עושין שאין בדין שיהא קרבנו קרב והוא עוסק במלאכתו. ת"ר יש זריז ונשכר העושה מלאכה בכל יום ויום ואינו עושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה. זריז ונפסד העושה כל השבוע ועושה בערב שבת. שפל ונשכר שאינו עושה כל השבוע (ועושה) [ואינו עושה] בערב שבת. שפל ונפסד שאינו עושה כל השבוע ועושה בערב שבת בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א) נשיא דנהיגין דלא למיעבד עיבידתא באפוקי שבתא אינו מנהג עד דאיתפני סידרא. בשני ובחמישי אינו מנהג. עד דאיתפני תעניתא מנהג. בערובתא אינו מנהג מן המנחה ולמעלה מנהג. ביומא דירחא מנהג. א"ר זירא אילין נשיא דנהיגין דלא משתיא מן דאב עליל מנהג שבו פסקא אבן שתיה מ"ט כי השתות יהרסון צדיק מה פעל (תהלים יא, ג). כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באסור נשאל (ואין) [ו]מתירין לו.
<h2>דף ק.</h2>
כשם שמפסיק לקדוש כך מפסיק להבדלה. אמר להו רב עמרם הכי אמר רב לקדוש קובעת להבדלה אינו קובעת. ולא אמרן אלא לאפסוקי אבל לאתחולי קבעה. והכין מפרשי רבנן לאפסוקי דלא מסלקינן שלחן להפסיק מלטעום כלום שאין אנו חייבים בשעה שספק חשכה ספק לא חשכה אבל להתחיל לא מתחילין. נמצאת של רב (אמר רב) חלוקה על שמואל (ק.) דאמר כשם שמפסיקין לקדוש כך מפסיקין להבדלה ורב סבר לקדוש מפסיקין בין אכילה בין שתיה להבדלה בשתיה דיין מפסיקין לאכילה ולמים אין מפסיקין אלא גומר ואח"כ מבדיל. ומ"מ אין מתחילין באכילה אלא היכא דאין לו אלא כוס אחד כי הא דתניא (קה:) הנכנס לביתו במוצאי שבתות מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומר הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו (אלא) [אלמא] היכא דאין לו אלא כוס אחד מתחילין אפילו משחשיכה. ולשתות מים מתחילין וכל שכן שאין מפסיקין. רבנן דבי רב אשי לא הוו קפדי אמיא. ולענין הלכה (אין) [אי] מפסיקין להבדלה אי לא חזינן לרשוותא דסברי ליה כשמואל דמפסיק ומסתברא כותיה דרב (אדא) דהא אמרינן (קה:) שאני עיולי יומא מאפוקי יומא עיולי יומא מחבבינן ליה ומקדמינן ליה וחביבה מצוה (בשבתה בכ"י) בשעתה ואפוקי יומא מאחרינא ליה כי היכי דלא ליהוי כטונא. ועוד קיימא לן מוסיפין מחול על הקדש בין בשבתות בין בימים טובים דילפינן להו מיום הכפורים בין ביציאתן בין בכניסתן. ואפילו כי אין בסעודה מוסיפין והולכין וכן עמא דבר. ומכל מקום למינקט לחומרא טפי עדיף. וק"ל נמי הלכתא כרב באסורי.
<h2>דף ק:</h2>
לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת ואע"פ שאינו צריך אלא לכזית. (שבת קיט.) והכי אמר רב אחא (שאלתות פ' יתרו) וקרובו תכא מקמי דמקדש לא מקרבינן ביומא דשבתא מ"ט כי היכי דתיתי ביקרא דשבתא והיכי דקריבו לא מסלקינן ליה אבל (פירש) [פורס] מפה ומקדש. ובמדרש השכם וקודם שיקדש אין מניחין את השולחן מה טעם שבתחלה מקדש לשבתות ואחר כך מניחין את השולחן שיהא מונח לכבוד שבת ואם הניחוהו קודם לקדוש אין מסלקין אותו אלא פורס מפה ומקדש שכך שנינו (פסחים ק:) ושוין שאין מביאין את השולחן אלא אם כן קדש ואם הביא פורס מפה ומקדש. מיהו צריך שיהא שולחנו ערוך עמו בבית שלא במקום סעודה דאמרינן (שבת קיט:) בזמן שאדם בא בבית מן הכנסת ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון לשבת הבאה כן ומלאך רע בעל כרחו אמר אמן.
וכוס של ברכה וקדוש והבדלה צריך ברכה אחריו דכיון דנהנה צריך לברך אחר הנאתו ולאו משום מצוה הוא דמברך וק"ל [עי' ברכות מד:) אין מברכין לאחר המצות אלא משום הנאה. והכי אמר רב מנחם גאון קדש ושתה כוס של קדוש אם דעתו לשתות עוד יין לסעודתו אין צריך ברכה אחריו ואם אין דעתו לשתות מברך לאחריו. ואמר מר רב עמרם [עי' טוא"ח סי' רע"ב] כוס של קדוש כל זמן שלא בירך ברכת המזון חייב לברך ברכה אחרת על הגפן והני מילי היכא דלית ליה כוס לברכת המזון אבל אי אית ליה כוס לברכת המזון כיון דעדיין לא אסח דעתיה דהא (איס) [אית] ליה כוס אין צריך לברך אחר כוס קדוש. ואי קשיא א"כ למה מברך בפ"ה על כוס של ברכת המזון, משום דאפסקוה בברכת המזון. והיכי נמי דלא הוה ליה לבר מההוא כסא ואיקרי ובריך ברכת המזון נפיק ליה בברכת המזון ולא יכול למיהדר ולברוכי בתר ברכת המזון על הגפן. ולא שנא קדיש מקמי פתורא ולא שנא על פתורא כיון ששתה רביעית כבר נתחייב בברכה ראשונה ואחרונה.
<h2>דף קא.</h2>
ואע"פ שקדש שליח צבור בבית הכנסת חוזר ומקדש בביתו שאין קדוש אלא במקום סעודה דכתיב וקראת לשבת עונג (ישעיה נ"ח) במקום שקראת לשבת יהא עונג. ואפילו מבית לבית ומפנה לפנה בבית אחד חוזר ומקדש כדשמואל דאפילו מארעא לאיגרא אי נמי מפנה לפנה דלא חזי ליה לדוכתיה דקדיש ביה אבל (סדר מילה) כד חמי ליה אינו צריך לחזור ולקדש. ודאמר רב חסדא (ק"א:) הא דאמרת שנוי מקום צריך [לברך] לא אמרי אלא מבית לבית אבל מפנה לפנה לא, אלמא מפנה לפנה אינו צריך לחזור ולברך, לברכה בעלמא הוא דאמרינן, אבל לגבי קדוש אפילו מפנה לפנה חוזר ומקדש. ואמר מר רב האיי סעודה זו עריכת שולחן לפת ולא לדבר אחר. ואמר מר רב שר שלום ולקדש בבית ולצאת לחצר ולסעוד שם אם רואה מקומו הראשון מותר כדאמרינן (ברכות נ'.) שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין שכיון שרואין זה את זה נעשו כמקום אחד (ובמסבה) [וכמסיבה] אחת אף כאן כיון שהיושב בחצר רואה את מקומו נעשה כמקום אחד ואינו דומה כמפנה לפנה. ואם אינו רואה את מקומו נעשה כמפנה לפנה ואסור. והכי אמר גאון היכא דקא יתיב בחצר וקא חזי פורתא דנהורא דשרגא דאיכא בביתא ואישתמושי לא משתמש לההיא נהורא אורחא דמלתא דמצוה מן המובחר למתב לנהורא דשרגא ולקדושי. ואי לא אפשר כגון דאתא הבלא ליתיב בההוא דוכתא וליקדיש כי היכי דקאמר לענין סוכה (סוכה דף כ"ו ע"א) רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא לבר ממטללתא משום סירחא (והם הכי) [וגם] לגבי נר של שבת אי אפשר ליה למיתב בהדי שרגא ולקדושי (ולמים עד) [ולמיסעד] התם מצוה מן המובחר ואי לא אפשר ליה משום הבלא יתיב בחצר ויקדש וליסעוד סעודתיה. וכל שכן דאי כביא שרגיה דאונס גמור דמקדש בלא שרגא וסעיד. כללו של דבר כל שאפשר לו לקדש במקום נר ולסעוד לאורו טפי עדיף מצוה מן המובחר. והדלקת נר של שבת חובה (שבת נ"ה.) וטפי מייתבא דעתיה לסעוד ולהתענג ואפילו יש לו ב' בתים וכבה נרו באחד מהם מקדש באותו שנרו דולק וסועד כדרב הונא דקדיש ואיתעקרא ליה שרגא ועיילו ליה מאניה לבי גנניה דרבה בריה וקדיש וטעים מידי. אבל אם כבה נרו וליכא נר כל עיקר אי איכא אור כוכבים אי נמי אור הלבנה דמשמש לאורן מקדש לאורן וסועד ואי לא מקדש וסועד מכל מקום דקדוש היום וסעודה בלילי שבת דבר תורה ואי אפשר לסלקן משום דליכא נר. ודאמר אביי כי הוינא בי מר כי הוה מקדש אמר לן טעמו מידי דילמא אדאזליתו לבתייכו מיתעקרא לכו שרגא ולא מתקדש לכו ובקדושא דהכא לא נפקיתו דאין קדוש אלא במקום סעודה, הכי אמר רב האיי דאין הדבר תלוי בנר אלא בסעודה וכן אמר להם אכלו כאן כשעור מה שיקרא סעודה למען יעלה לכם הקדוש כי במקום סעודה הוא ואם לא תאכלו כלום שמא תכבה הנר ולא תתישב דעתכם לקבוע סעודה בחשך ולא עלה לכם קדוש זה. לפיכך מי שאין לו נר או מי שכבה נרו אינו אסור לטעום כלום ומותר הוא (אבל) אם דעתו מיושבת לסעוד בחשך אי נמי שיש לבנה שסועד לאורה מוטב ואם אין דעתו מיושבת עליו לאכול אין קדוש עולה עד שעה שיקבע סעודה ואז יקדש ויעלה לו. ואמר מר רב סעדיה וצריך שיאכל בלילי שבת אחר קידוש ואפילו כזית ואם לאו לא יצא.
<h2>דף קה.</h2>
כשם שמפסיק לקדוש כך מפסיק להבדלה. אמר להו רב עמרם הכי אמר רב לקדוש קובעת להבדלה אינו קובעת. ולא אמרן אלא לאפסוקי אבל לאתחולי קבעה. והכין מפרשי רבנן לאפסוקי דלא מסלקינן שלחן להפסיק מלטעום כלום שאין אנו חייבים בשעה שספק חשכה ספק לא חשכה אבל להתחיל לא מתחילין. נמצאת של רב (אמר רב) חלוקה על שמואל (ק':) דאמר כשם שמפסיקין לקדוש כך מפסיקין להבדלה ורב סבר לקדוש מפסיקין בין אכילה בין שתיה להבדלה בשתיה דיין מפסיקין לאכילה ולמים אין מפסיקין אלא גומר ואח"כ מבדיל. ומ"מ אין מתחילין באכילה אלא היכא דאין לו אלא כוס אחד כי הא דתניא (ק"ה:) הנכנס לביתו במוצאי שבתות מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומר הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו (אלא) [אלמא] היכא דאין לו אלא כוס אחד מתחילין אפילו משחשיכה. ולשתות מים מתחילין וכל שכן שאין מפסיקין. רבנן דבי רב אשי לא הוו קפדי אמיא. ולענין הלכה (אין) [אי] מפסיקין להבדלה אי לא חזינן לרשוותא דסברי ליה כשמואל דמפסיק ומסתברא כותיה דרב (אדא) דהא אמרינן (ק"ה:) שאני עיולי יומא מאפוקי יומא עיולי יומא מחבבינן ליה ומקדמינן ליה וחביבה מצוה (בשבתה בכ"י) בשעתה ואפוקי יומא מאחרינא ליה כי היכי דלא ליהוי כטונא. ועוד קיימא לן מוסיפין מחול על הקדש בין בשבתות בין בימים טובים דילפינן להו מיום הכפורים בין ביציאתן בין בכניסתן. ואפילו כי אין בסעודה מוסיפין והולכין וכן עמא דבר. ומכל מקום למינקט לחומרא טפי עדיף. וק"ל נמי הלכתא כרב באסורי.
ת"ר (פסחים ק"ו ע"א ומכלתא יתרו) זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל זכור את יום. ביום מאי [מברך אמר רב יהודה] בורא פרי הגפן מכאן לקידוש היום מן התורה. ואע"פ שקדש בתפלה מצוה לקדש על הכוס דתניא לילי שבתות ולילי יו"ט יש בהן קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון. כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום עדיף מכבוד לילה [אין לו יין לכבוד יום כדי שישתה ביום וכדי שישתה בלילה כבוד יום עדיף מכבוד לילה]. ואיתמר בירושלמי (ברכות סוף פ"ז) איזהו כבוד יום בורא פרי הגפן ואם אין לו אלא כוס אחד קדושת היום קודם לכבוד יום ולכבוד לילה [והא דלא] שבקינן ליה עד למחר ונעביד ביה קדוש היום וכבוד היום דחביבה ליה בשעתיה.
<h2>דף קו.</h2>
והלכתא כוס של ברכה טעמו פגמו ואפי' יש בו יותר מכשיעור כי שתי מניה וטעים ליה פגמיה ואינו רשאי לברך עליו ברכה אחרת. אבל אם נתן ממנו לתוך ידו או לתוך כלי אחר ושתה לא פגמו דהתם אמרינן (ברכות נ"ב.) והאמר מר צריך המברך שיטעום דטעים ליה והאמר מר כוס של ברכה צריך שיעור דאית ביה שיעור, כולי. ש"מ אע"ג דאית ביה יותר מכשיעור כי טעים ליה פגמיה. ואמרינן (פסחים ק"ז.) ר' יעקב בר אידי קפיד אכסא פגימא רב ששת בר אידי קפיד אכוזא פגימא מר בר רב אשי קפיד אפילו אחביתא פגימא. ואמר מר רב האיי דקפידא היא בלחוד. ומאי איכא בחצבא וכסא דלא מתכשר כוס של ברכה אי טעמיה ובצר ליה שעוריה פגמיה דהא אמר רב אשי מה טעם אי טעמו פגמו מפני שצריך שיעור ואי מרובה הוא ולא חסר אי טעמיה לא פגים ליה. ולא היא דהא רב אשי לא פליגא דלאו בסתמא אסירא כי היכי דלגמר מניה אלא על ההיא מתניתא בלחוד קיימא דאמרינן שמע מינה תמניא ומנייהו טעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור ואתא רב אשי למימר דשבעה אנון טעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור תרי קאמר דכוס מצומצם הוא ואין בו יותר מכשיעור (וכי הוא ואין בו יותר מכשיעור) וכי טעים ליה בציר שיעוריה לא יכלת למימר טעמו פגמו (כי אמרינן) [כדאמרינן] בעלמא היכא דאית ביה יותר מכשיעור, דכיון דקשתי מניה ובציר שיעוריה מחמת דלית ליה שעורא הוא דאיפגם ולא מחמת דטעמיה נמצאת פגימתו מצד שיעורו ולא מצד פגימתו. והם הכי סבירא ליה. לרב שמואל הלוי דהא בפירש אמרינן מה טעם משטעמו פגמו משום כוס של ברכה צריך שיעור דאלמ' כל היכא דקאי שיעורו לאחר שטעמו לא פגמו. ופירש דטעים ליה (קאי אברכות נ"ב.) דטעים מניה פורתא דלא מחסר ליה משיעוריה לאית תנויי דלא בעינן מלא לוגמיו למי שבא לו יין ושותה אלא כל היכא דמתהני מניה צריך ברכה. ואם תאמר כוס של ברכה צריך שיעור והאי כמאן [אולי צ"ל כיון] דאית ביה רביעית ההוא פורתא דטעים מניה בידיה מחסר ליה משעורא ואיפגום ולא ברביעית מצומצמת עסקינן אלא בדאית ביה טפי מרביעית כד טעים ליה קאי ארביעית ולא מיפגם. והכי אמר מר רב הלאי דהמקדש על הכוס ואפילו יש בו שיעור ב' כוסות אינו רשאי לומר עליו ברכה אחרת שהלכה רווחת היא טעמו פגמו. ודוקא לענין קדושא ואבדלתא וברכת המזון דהיכא דטעים מן כסא או מן לגינא או מן חביתא מקרי פגום ולא מקדש עליה ולא מברך עליה. ואפילו מיא פגימא פסולי לממזג בהו כסא דקדושא ודברכתא אבל לענין בפ"ה אפילו שתו מניה ק' בני אדם כל חד וחד צריך מניה לברוכי. ומר רב אחא הכי סבר לא למזוג כסא דברכתא ממנא דשתי מניה דרב יעקב בר אידי קפיד אכסא פגימא וכולי. אמר ר' אלעזר (ירושלמי סופ"ז דברכות) כוס פגום אין מברכין עליו.
<h2>דף קו:</h2>
ואמר מר רב עמרם נטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת. מה טעם אינו צריך נטילת ידים כשלא נגע בבה"כ דאמר (חולין ק"ו:) כל הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח ופת היא דטעונה נטילת ידים וכיון שנטל ידיו עקר דעתו מן היין ושם דעתו על הפת. וכן אמר מר רב סעדיה מי שקפץ ונטל ידיו לא יקדש. ואנו אומרים דהא מלתא דהנוטל ידיו לא יקדש איסתלקא ליה בגמ' וליתא דלאו בנטילת ידים תליא מילתא אלא בחביבותא תליא. והכין איתמר אמר רב ברונא אמר רב הנוטל ידיו לא יקדש וכן אמר רב אדא בר אהבה אמר רב הנוטל ידיו לא יקדש אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא עד כן לא נח נפשיה דרב ושכחינון לשמעתיה זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב אימת דהוה חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא אימת דהוה חביב עליה חמרא מקדש אחמרא. פירש הכי קאמר מידי בנטל תליא מלתא דרב ומשום דנטל ידיו לא היה מקדש על היין (אלא) [לא] בין נטל בין לא נטל קדיש על היין ורב שהיה נוטל ידיו ומקדש על הפת לאו משום דסבר הנוטל ידיו לא יקדש על היין אלא משום חביבותא הוא דעביד ולעולם בין שכח ונטל בין לא נטל היכא דחביב עליה חמרא מקדש אחמרא אבל אם נתכון מתחלתו לכך ועקר דעתו מן היין ולא חביב ליה מקדש על הפת.
ואמר מר רב נטרונאי אם אין לו יין מקדש על הפת ואומר במקום בפ"ה המוציא לחם מן הארץ. וכן אמר מר רב האיי בשעה שאין יין וצריכין לקדש על הפת מברך על הפת ואח"כ אומר קדוש היום. ואין מקדשין על הפת אלא במקום שאין יין כלל. ואנו סוברים ודאי כל היכא דיין מצוי הוא קודם לכל דבר ואפילו לפת [היכא] שהוא חביב לו ודעתו יפה ממנו ומתקבל לו בשעת שתיה אבל בזמן שאינו מתקבל ופת חביבה לו פת קודמת. מדאמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב זמנין דחביבא ליה רפתא מקדש אריפתא וזמנין דהוה חביבא ליה חמרא מקדש אחמרא. מאי חביב אי לימא דהוה יכול לשתותו [ו]זה יכול לאוכלו היכי שביק מידי דמצוה עליה לברוכי עליה ונקיט מידי אחרינא אלא מאי חביב שזה חביב לו ומתקבל לו וזה אינו חביב לו דמתוך שאינו מתקבל לו נמצא מברך על דבר שאינו נהנה ממנו. ולעולם היכי דתרווייהו חביבין ליה יין קודם.
<h2>דף קז.</h2>
והלכתא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש וקודם שיבדיל ואם טעם מקדש ומבדיל דאמר רבא טעם מקדש טעם מבדיל. ומי שלא קדש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו. פירש כגון ששכח או נאנס ולא קדש בליל שבת מקדש והולך כל היום כולו.
ולקדושי אשיכרא לא מקדשינן כלל אלא על היין. ואין אומרים הבא כוס של ברכה לברך [אלא] על היין ומאי כוס של ברכה כוס של ברכת המזון. והני מילי דלא קבע עילויה אבל קבע עלויה היינו משתייא ומברך עליו ברכת המזון. ואי חמר מדינה הוא דעליה סמכי בני ההיא מתא וליכא חמרא גבייהו מקדשין עליה ומברכין עליה. פירש מברכין עליה שהכל במקום בורא פרי הגפן. ואית מרבנן דסבר דאין מקדשין על השכר כלל אע"ג דחמר מדינה הוא דכיון דמקדשין על הפת ופת מצויה היא קודם לחמר מדינה. אבל לענין (הברכה) [הבדלה] הואיל ואין מבדילין על הפת מבדילין על השכר דחמר מדינה הוא ומסתברא כותיה.
והמקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. והכי פסקו רשוותא כולהו. ואמר רב סעדיה המברך על היין או על המים צריך לטעום מלוא לוגמיו. ולא היא דמקדש איתמר דוקא מקדש וכל מאן דכוותיה אבל בשתיה בעלמא בהנאה תליא מלתא דכל מידי דמתהני מניה מברך עליה.
ושעור מלא לוגמיו הכי אמר מר רב נטרונאי טועם ממנו כדי רביעית דהיינו מלא לוגמיו. ורב עמרם נמי [אמר] אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא והיינו רביעית יין. ואמר מר רב כהן על פחות מרביעית במשקין ולא כלום היא. ומר רב צמח נמי אמר אם קדש ולא שתה רביעית נמי לא יצא. ולא היא דשעור מלא לוגמיו פחות מרביעית במשקין ולא כלום. ומר רב האיי נמי אמר אם קדש ולא שתה רביעית לא יצא. ולא היא דשעור מלא לוגמיו פחות מרביעית דהא לענין יום הכפורים דאסורא הוא תניא בהדיא (יומא פ'.) כמה ישתה ויהא חייב בית שמאי אומרים כדי רביעית וב"ה אומרים מלא לוגמיו. והתם אמרינן א"כ הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וליתני גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל פירוש כיון שבית שמאי מרחיבין השיעור עד כדי רביעית נמצאו מקילין וכיון שבית הלל מקצרין ופוחתים עד כדי מלא לוגמיו הוו להו מחמירין. ושמעינן מינה דשעור מלא לוגמיו פחות מכדי רביעית בלא ספק. ועוד דכוס של ברכה שעור רביעית ולענין ד' כוסות של פסח אמרנו [פסחים ק"ח ע"ב] השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא אמר רב נחמן בר יצחק והוא דאשתי רובא ולא כולו. ומלא לוגמיו שאמרנו כל אחד ואחד בדידיה דקים להו לרבנן דבדידיה מייתבא דעתיה בדחברא לא מייתבא דעתיה. והלכתא לא מלא לוגמיו ממש אלא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו. (יומא שם).
חומר בקדוש משאר ברכות שהמקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא וצריך לחזור ולברך ובשאר ברכות אע"פ שלא טעם וטעמו אחרים כמו שטעם הוא דמי. דהתם (עירובין מ':) לענין אומר זמן ביום הכי אמרינן היכי ליעביד לבריך עליה ולשתיה כיון דאמר זמן קבלה עלוהי ואיתסר ליה דהא אמר ליה רב אחא בר ירמיה מי בדלת א"ל אין בדילנא לברך עליה ולינחה המברך צריך שיטעום ליתביה לינוקא לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דלמא אתי למיסרך. הא לאו הכי יהבי ליה לינוקא וטעים ליה ואע"ג דמברך לא טעים ליה ש"מ כל שאחרים טועמים כטועם המברך דמי. (ובגדולים מהן) [ובגדולות כ' מאן] דמקדש ומקמי דליטעום אשתעי הדר מברך בפ"ה וטעים. ואמר מר רב סעדיה צריכין היושבין לטעום יין של קידוש או מן הפת ואסור לדבר קודם שיטעום ואם דבר אינו צריך לחזור ולברך אלא בפ"ה בלבד. ועוד כתב בגדולות (י"ג ע"ב) קדיש ואשתלי ולא טעים ושתו ליה אחריני מייתו ליה כסא אחרינא ומברך בפ"ה ושותה ולא צריך לאהדורי קדושא דאמר מר המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. וגבי זמן דיום הכפורים אמר שמואל (עירובין מ':) היכא דטעמין ליה אחריני כמאן דטעים מברך דמי. ואמר מר רב שרירא הא דאשכחתון בהלכות לא קשיא אהדדי דמאן דאמר המקדש צריך שיטעום מאותו כוס ברכה ולא מדבר אחר ומאי צריך שיטעום על כוס של ברכה קאמר דלא שרי למשדייה לאחוריה אלא צריך למטעמיה וכן הלכה. ודכתבתון היכא דאשתלי ולא טעים ושקלוה אחרים ושתיוה לא צריך לאהדורי קדושא אלא מייתי ליה כסא אחרינא ושתו ודין לאו הא מלתא משום שצריך לטעום כוס של ברכה דהא לא מכוס של ברכה קא טעים אלא מטעמא אחרינא והא מלתא בקדוש הוא בלחוד ושאני קדוש משאר ברכות הלכך המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. אבל כוס של ברכה הכין קיי"ל אי דצריך לטעום מן טעמא דאמריתון הא לאו הכי יהבינן ליה לינוקא וטעים. ואמר מר רב האיי הכין סברי רבנן כוס של ברכה צריך שיטעום בין טעים המברך בין טעים ליה אחר שפיר דמי. ואמר מר רב מתתיה כוס של חתן וכלה אמור רבנן או שיטעום אותו המברך או טועמו אחר שפיר דמי. וכוס של מילה אמו של תנוק שתיא ליה ואי טעים המברך שפיר דמי. וכן אמר מר רב כהן צדק ואייתי ראיה מההיא דיום הכפורים. ובתשובה אחרת אמר מברך צריך שיטעום דוקא דטעים הוא הא לאו הכי הוה ליה מוציא שם שמים לבטלה, ויש לומר במקדש אמר. ומשום מר רב יהודאי אמרו כוס של מילה אבי הבן שתי ליה ואי טעים מברך שפיר דמי. ואמר מר רב שרירא האי דכתב בהלכות דמייתי כסא אחרינא ומברך בפ"ה ולא צריך לאהדורי קדושא זמנין דסגי בהכי וזמנין דלא סגי היכי דמי אי במקום סעודה קדיש ושקלוה אחריני ושתיוה ועדיין יושב במקומו סגי בהכי ואי שלא במקום סעודה קדיש אי קם מן ההוא דוכתא צריך למיהדר ולמקדש. ואנו (בכ"י ואם) אומרים לא שנא קדיש וטעמי ליה אחריני ולא שנא קדיש וטעמיה איהו כי הוי שלא במקום סעודה חוזר ומקדש כדאמרינן לקמן.
<h2>דף קט.</h2>
וכוס של ברכה וקידוש כדי רביעית. ורביעית שאמרו רביעית לוג דהוי ביצה ומחצה. ושערו בימי רב הלאי שעור ביצה בינונית שעור ששה עשר כספים ושני שלישי כסף בכספים של בבל. נמצא [ביצה] ומחצה דהיינו רביעית כ"ה כסף שהן ל"ה בכספים שלנו.
<h2>דף קיז:</h2>
וסדר קדוש כך הוא, ויכולו השמים ומברך על היין ואח"כ על היום. וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקדוש היום דכתיב (דברים ה, יג) שמור את היום השבת, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים (שם). ודאמר תחלה שבת למקראי קודש משום דכתיב שבת בת"כ (ויקרא כג, ג) בתר דכתיב אלה מועדי ה' מקראי קדש וכתיב (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה (שהרי מקדים) [הרי שמקדים] שבת תחלה לכל המועדים. ודאמר זכרון למעשה בראשית כדכתיב ויכולו ויברך אלהים. וחותם בין בתפלה בין בקדוש היום מקדש השבת ובימים טובים חותם מקדש ישראל והזמנים. וטועם ונותן לבניו ולבני ביתו. ואם אין לו יין מקדש על הפת לפי מה שאמרנו.
